ביאטריס הקטנה תמיד הרגישה איך הסוד מִתְגַּנֵּב אחריה לכל מקום, כמו רוּחַ רְפָאִים. הוא הִתְחַבֵּא בין הַצְּלָלִים שֶׁהֵטִילוּ הַוִּילוֹנוֹת הכבדים, וְהִתְגַּלְגֵּל בשקט בַּמַּרְתֵּף האפל, בתוך אַרְגַּז העץ הַנָּעוּל שאבא כיסה בבד ישן.

ביאטריס ראתה את הסוד במבט העמוק של אבא ובין קִמְטֵי הדאגה של אמא, אבל נִזְהֲרָה לא לשאול עליו.

לפעמים, בשעות הערב, הסוד היה מֵצִיץ מבין הצללים. אמא הייתה עומדת בפינה נִסְתֶּרֶת, מדליקה נרות בפמוטי כסף ישנים, מְכַסָּה את העיניים וּמְמַלְמֶלֶת מילים בשפה זרה, שֶׁנִּשְׁמְעוּ לביאטריס כמו איזה לַחַשׁ עַתִּיק. גם אבא לא תמיד הצליח לשמור על הסוד נעול בארגז. לפעמים ביאטריס מצאה אותו קורא בספר קטן וּמוּזָר ושר שירים בְּמַנְגִּינָה לא מוכרת. היא הייתה בטוחה שראתה דִּמְעָה מִתְגַּלְגֶּלֶת על הלחי שלו.

אבל הרגעים האלו היו נְדִירִים. אחריהם אמא תמיד הייתה מְגָרֶשֶׁת את הסוד בחזרה אל הַחֲשֵׁכָה, אבא היה נועל אותו בארגז, והם שוב היו מִתְעַלְּמִים ממנו, למרות שביאטריס יכלה לראות שהוא עדיין שם.

כשביאטריס הייתה בת 12 ההורים קראו לה לַמַּרְתֵּף. הם ירדו בִּצְעָדִים חֲרִישִׁיִּים ונעלו אחריהם את הדלת. הפנים שלהם היו רְצִינִיּוֹת, אפילו יותר מתמיד.

״הגיע הזמן שֶׁתֵּדְעִי מי את באמת״, אמרה אמא. ביאטריס הבינה מיד שזה קשור לסוד, והלב שלה התחיל לִפְעֹם במהירות. אבא גרר את ארגז העץ הישן למרכז החדר ופתח אותו. ביאטריס הֵצִיצָה פנימה בַּחֲשָׁשׁ. היא ראתה שם את פמוטי הכסף הישנים, את הספר הקטן שהיה כתוב בשפה זרה, קְלָף קטן מְגֻלְגָּל וְקֶרֶן חֲלוּלָה של אַיִל. ״מה אֵלּוּ?״ שאלה ביאטריס בְּלַחַשׁ. ״אלו חֲפָצִים של המשפחה שלנו״ לחש אבא. ״חפצים יְהוּדִיִּים, הם היו שַׁיָּכִים לַסָּבִים וְלַסָּבְתוֹת שלנו, והם תמיד מַזְכִּירִים לנו מי אנחנו״.

ביאטריס מִצְמְצָה בְּהַפְתָּעָה. ״אבל אנחנו נוֹצְרִים!״ ״אין לנו בְּרֵרָה, מתוקה שלי״ אמר אבא. ״הלוואי שהיינו יכולים לְהַפְסִיק לְהַעֲמִיד פָּנִים, אבל את יודעת מה הָאִינְקְוִיזִיצְיָה תעשה לנו". אמא הביטה בה במבט מודאג וְהִזְהִירָה: ״אם מישהו יְגַלֶּה, נהיה בְּסַכָּנָה״.

אבא נעל את הארגז וכיסה אותו. אבל הפעם הסוד כבר לא היה מוּגָן בתוכו, עכשיו הוא היה גם בתוך הלב של ביאטריס, מְלַוֶּה אותה לכל מקום.

עכשיו כשהיא ידעה את הסוד, ביאטריס הרגישה סוג מיוחד של כוח. אבל היא גם התחילה לְפַחֵד מזה שאחרים יגלו אותו וזה לא היה קל לְהִסְתּוֹבֵב עם מִשְׁקָל כזה על הלב.

עברו שנים וביאטריס גדלה. כשהייתה בת 18 היא הִתְחַתְּנָה עם פְרַנְצִיסְקוֹ מנדס, שגם הוא היה יהודי אָנוּס – כלומר יהודי שֶׁנֶּאֱלַץ לחיות כמו נוצרי. הם עָרְכוּ טֶקֶס יהודי חֲשָׁאִי במרתף של הבית שלה, ואחריו טקס נוצרי פֻּמְבִּי בַּכְּנֵסִיָּה.

פרנציסקו היה סוֹחֵר מצליח. את הָעֹשֶׁר הוא צָבַר בזכות עִסְקֵי הפלפל שלו. אבל שמונה שנים אחרי החתונה קרה אָסוֹן. פרנציסקו מת, וביאטריס נשארה לבד עם הבת הקטנה שלהם.

באותה תקופה נשים בקושי עָסְקוּ בְּמִסְחָר, אבל ביאטריס התחילה לְנַהֵל את הָעֲסָקִים הַבֵּינְלְאֻמִּיִּים של פרנציסקו.

היא ניהלה בְּחָכְמָה את בנק מנדס וְסָחֲרָה בְּכִשָּׁרוֹן בִּסְחוֹרוֹת וּבְתַבְלִינִים יקרים.

כמעט קשה לְהַאֲמִין, אבל מהר מאוד היא הפכה להיות האישה הכי עשירה בעולם. מְלָכִים, נְסִיכִים וַאֲצִילִים הִתְיַדְּדוּ איתה, עשו איתה עסקים וּבִקְּשׁוּ את עֲצָתָהּ. אבל כל הזמן הזה היא הרגישה את המשקל של הסוד. מילה אחת לא במקום – וכולם יגלו. וכשהם יגלו, זה יהיה הסוף של העסקים והסוף של המשפחה. הַחוֹקְרִים של האינקוויזיציה, שהיו אַחֲרָאִים לַחֲשֹׂף יהודים אנוסים, לא רִחֲמוּ על אף אחד. כולם ידעו שהם מְעַנִּים אנשים בְּאַכְזָרִיּוּת ובסוף גם מוֹצִיאִים אותם לַהוֹרֵג.

הַבְּרִיחָה הַגְּדוֹלָה

ערב אחד, כשביאטריס ישבה בבית הַמְּפֹאָר שלה בְּאַנְטְוֶרְפֶּן, הגיעה הוֹדָעָה מַדְאִיגָה. הַקֵּיסָר קָארְל והמלכה מַרִיָּה, שאיתם היא עשתה עסקים, התחילו לַחְשֹׁד שהיא לא נֶאֱמָנָה לדת הנוצרית.

הם הִתְכַּוְּנוּ לְהַלְשִׁין עליה. לפי הַתָּכְנִית שלהם, כשהאינקוויזיציה תַּעֲצֹר אותה, הם יִשְׁתַּלְּטוּ על הָרְכוּשׁ שלה.

ביאטריס ידעה שאין זמן לְחַכּוֹת, היא צריכה לִפְעֹל מיד. היא קראה לָאַחְיָן שלה ז׳וּאָן מִיגָאס וְשִׁתְּפָה אותו בַּתָּכְנִית הַסּוֹדִית.

ז׳ואן הבין מיד עד כמה הסכנה קְרוֹבָה, ועוד באותו הלילה, כשהחשיכה מַסְתִּירָה אותם, הוא יצא יחד עם הבת רֵיינָה לכיוון אִיטַלְיָה.

למחרת ביאטריס הֵקִימָה מְהוּמָה גדולה: ״הבת שלי! הבת שלי ריינה נֶחְטְפָה!״. העיר אנטוורפן סָעֲרָה. עכשיו, כשכולם חשבו שהיא נוֹסַעַת לְחַפֵּשׂ את הבת שלה, היא יכלה לַעֲזֹב את העיר במהירות בלי לְעוֹרֵר חֲשָׁד. היא הֶעֱמִיסָה את כל הרכוש שיכלה לקחת ויצאה לדרך בְּשַׁיֶּרֶת כִּרְכָּרוֹת.

כשיצאה מהעיר היא הִבִּיטָה אחורה וידעה שלעולם לא תחזור.

הסוד מִתְגַּלֶּה

אחרי מַסָּע ארוך וקשה, ביאטריס הגיעה לאיטליה וְהִתְאַחֲדָה עם ריינה. הפעם זה היה קרוב, אבל מי יודע מה יקרה בפעם הבאה. ביאטריס הרגישה איך הסוד הולך וְנַעֲשֶׂה כבד.

השנים עברו וביאטריס הצליחה לעבור מֵהָאֲזוֹרִים הנוצריים של אירופה אל הָאִימְפֶּרְיָה הָעוֹתְ'מָאנִית. שם היא הרגישה שהגיע הזמן.

היא פתחה את הארגז הנעול שלה ולאט לאט הוציאה משם את החפצים הישנים.

עכשיו היא כבר לא הייתה ביאטריס דֶה לוּנָה הנוצריה. עכשיו היא חזרה לַשֵּׁם היהודי שלה, גְּרַצְיָה נָשִׂיא.

את תֹּאַר הכבוד 'דּוֹנָה' נתנו לה האנשים מסביב. דונה גרציה הייתה כל כך מְכֻבֶּדֶת, שלפעמים אפילו לא טָרְחוּ להגיד את השם שלה. היה מספיק לומר 'לָה סֶנְיוֹרָה', כלומר 'הַגְּבֶרֶת' וכולם כבר הבינו במי מְדֻבָּר.

אולי הסיבה שכל כך הֶעֱרִיכוּ אותה, הייתה הָעֻבְדָּה שהיא הִשְׁתַּמְּשָׁה בַּכֶּסֶף וּבַקְּשָׁרִים שלה כדי לעזור לַאֲנוּסִים אחרים. בְּאֹמֶץ וּבְחָכְמָה היא עזרה ליהודים לִבְרֹחַ מהאינקוויזיציה וּלְהַגִּיעַ לַאֲרָצוֹת בְּטוּחוֹת, שבהן יוכלו לְהִפָּטֵר מהסוד. היא גם הצליחה לְשַׁכְנֵעַ את הַסּוּלְטָאן העות'מאני שֶׁיִּתֵּן לה את העיר טְבֶרְיָה, ככה שיהודים אנוסים שברחו יוכלו לגור שם.

דונה גרציה הייתה עכשיו לא רק האישה העשירה ביותר בִּתְקוּפָתָהּ, היא הפכה להיות אחת הנשים הכי חזקות וּמַשְׁפִּיעוֹת בַּהִיסְטוֹרְיָה היהודית.

הסוד הגדול, שהיה פעם צֵל כבד שֶׁרָדַף אחריה לכל מקום, הפך לַכֹּחַ הגדול ביותר שלה.

הָאִיּוּרִים שראיתם הם של הָאָמָּן הגרמני כְּרִיסְטוֹף וַיְידִיץ. בשנת 1528, כשדונה גרציה הייתה בת 18, הוא הגיע לַחֲצִי הָאִי הָאִיבֶּרִי (שבתוכו נמצאות ספרד ופורטוגל) כדי לְתַעֵד את החיים וְהַלְּבוּשׁ הַמְּקוֹמִיִּים. אנחנו לא באמת יודעים איך דונה גרציה נִרְאֲתָה, אבל הציורים של ויידיץ יכולים לעזור לנו לְדַמְיֵן. 

מתוך גליון 'סוד' של מגזין פצקרשת להזמין את המגזין

The post דּוֹנָה גְּרַצְיָה והסוד appeared first on מגזין פצקרשת.

The post צלעות חזיר של יהודים appeared first on מגזין פצקרשת.

מה יש לביאליק לחפש בים השחור? הוא מתכנן להתחיל שם חיים חדשים בעיר הנוצצת ששוכנת על החוף – אודסה. כששומעים את השם שלה כבר אפשר לראות את הבניינים היפים, את המדרגות הענקיות שמובילות לים, את הפסל הגבוה בכיכר המרכזית. אודסה זו לא עיר כמו תל-אביב או ירושלים או פתח תקווה או וולוז'ין. אודסה זו עיר עיר. עיר אירופאית במלוא תפארתה. אבל ביאליק לא הגיע לשם בשביל השדרות הרחבות והכיכרות היפות. הוא הגיע לאודסה כדי להתקבל לחבורת המשכילים היהודים.

המשכילים היו אנשים שאהבו את המסורת היהודית, אבל גם האמינו שבני אדם חשובים יותר מהדת. הם חשבו שהיהודים צריכים להיות עם נפרד, אבל עדיין לקבל מהסביבה רעיונות חדשים. הרבה מהם גם רצו שהיהודים יעזבו את המקומות שהם חיו בהם ויקימו מחדש תרבות עברית בארץ ישראל. ובאודסה היו הרבה משכילים. אחד-העם, מנדלי מוכר-ספרים, יהושע רבניצקי ועוד כל מיני אנשים עם שמות של רחובות, היו כולם משכילים חשובים שחיו שם. ביאליק רצה נורא להצטרף אליהם. הייתה לו תכנית. בכיס שלו היה כרטיס הכניסה לחבורה.

על הפתק שהוא החזיק כל הדרך מוולוז'ין הייתה כתובה שיחה בעברית בין ביאליק ל…ציפור. ציפור שבאה מארץ ישראל וחוזרת אליה. בשיר הוא מברך אותה (בעברית! ולא ביידיש שהייתה השפה המקובלת אצל יהודים באירופה):

'שָׁלוֹם רַב שׁוּבֵךְ, צִפֹּרָה נֶחְמֶדֶת,
מֵאַרְצוֹת הַחֹם אֶל-חַלּוֹנִי'

והוא מבקש ממנה שתספר לו מה קורה עכשיו בארץ –

'זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְּקָרָה,
מֵאֶרֶץ מֶרְחַקִּים נִפְלָאוֹת,
הֲגַם שָׁם בָּאָרֶץ הַחַמָּה, הַיָּפָה,
תִּרְבֶּינָה הָרָעוֹת, הַתְּלָאוֹת?'

הוא שואל אותה אם על החרמון הטל יורד כמו פנינים או כמו דמעות. וממשיך:

'וּמַה־שְּׁלוֹם הַיַּרְדֵּן וּמֵימָיו הַבְּהִירִים?
וּשְׁלוֹם כָּל־הֶהָרִים, הַגְּבָעוֹת?'

הנה, יש לו ביד שיר בעברית כמו שהמשכילים אוהבים. והשיר הזה מדבר על הגעגועים לארץ ישראל. מושלם! עכשיו הוא רק צריך להראות להם אותו. אבל ביאליק בסך הכל היה נער בן שמונה עשרה. הם כולם היו חשובים ומפורסמים, ואותו אף אחד עוד לא הכיר. הוא התבייש. פעם אחת הוא אפילו עקב אחרי אחד מהם ברחוב, אבל לא הצליח לאזור מספיק אומץ כדי לפנות אליו. למזלו, בעל הבית שלו הכיר כמה מהמשכילים האלה והוא עזר לו לפגוש אותם.

וכשהם ראו את השיר 'אל הצפור' הם הבינו שיש פה משהו מיוחד. הם בהחלט קיבלו אותו לחבורה וגם פירסמו את השיר, כדי שעוד הרבה אנשים יוכלו לקרוא. עכשיו כבר כולם הכירו את ביאליק ואפילו קראו לו 'המשורר הלאומי'. אבל עדיין נשאר לו עוד חלום אחד קטן להגשים. ב'אל הצפור' ביאליק כותב 'מִי יִתֶּן־לִי אֵבֶר וְעַפְתִּי אֶל־אֶרֶץ בָּהּ יָנֵץ הַשָּׁקֵד, הַתֹּמֶר!' זו דרך יפה לומר שהוא היה רוצה בעצמו להגיע לישראל. לא עבר עוד הרבה זמן וגם החלום הזה התגשם.

ב-1924 ביאליק עבר לגור בארץ. אבל משהו מעניין קרה: ברגע שביאליק הגיע לתל-אביב הוא הפסיק לכתוב שירים. כבר לא היה לו שום חשק לכתוב! והאמת היא, שגם לדבר בעברית הוא לא כל כך אהב. מעניין מה הצפור הייתה חושבת על זה.

מתוך גליון 'ציפור' של מגזין פצקרשת. להזמין את המגזין

The post ציפור שיר appeared first on מגזין פצקרשת.