וולוז'ין, 1892. בחור צעיר עומד על רציף הרכבת. מסביבו מצטופפים עשרות חברים שבאו להיפרד. בכיס יש לו שתי חתיכות נייר – אחת היא כרטיס שייקח אותו אל הים השחור. והשנייה היא השיר הראשון שהוא אי פעם כתב. מה יש שם? סיפור על השיר שהפך את ביאליק למשורר הלאומי:
מה יש לביאליק לחפש בים השחור? הוא מתכנן להתחיל שם חיים חדשים בעיר הנוצצת ששוכנת על החוף – אודסה. כששומעים את השם שלה כבר אפשר לראות את הבניינים היפים, את המדרגות הענקיות שמובילות לים, את הפסל הגבוה בכיכר המרכזית. אודסה זו לא עיר כמו תל-אביב או ירושלים או פתח תקווה או וולוז'ין. אודסה זו עיר עיר. עיר אירופאית במלוא תפארתה. אבל ביאליק לא הגיע לשם בשביל השדרות הרחבות והכיכרות היפות. הוא הגיע לאודסה כדי להתקבל לחבורת המשכילים היהודים.
המשכילים היו אנשים שאהבו את המסורת היהודית, אבל גם האמינו שבני אדם חשובים יותר מהדת. הם חשבו שהיהודים צריכים להיות עם נפרד, אבל עדיין לקבל מהסביבה רעיונות חדשים. הרבה מהם גם רצו שהיהודים יעזבו את המקומות שהם חיו בהם ויקימו מחדש תרבות עברית בארץ ישראל. ובאודסה היו הרבה משכילים. אחד-העם, מנדלי מוכר-ספרים, יהושע רבניצקי ועוד כל מיני אנשים עם שמות של רחובות, היו כולם משכילים חשובים שחיו שם. ביאליק רצה נורא להצטרף אליהם. הייתה לו תכנית. בכיס שלו היה כרטיס הכניסה לחבורה.
על הפתק שהוא החזיק כל הדרך מוולוז'ין הייתה כתובה שיחה בעברית בין ביאליק ל…ציפור. ציפור שבאה מארץ ישראל וחוזרת אליה. בשיר הוא מברך אותה (בעברית! ולא ביידיש שהייתה השפה המקובלת אצל יהודים באירופה):
'שָׁלוֹם רַב שׁוּבֵךְ, צִפֹּרָה נֶחְמֶדֶת,
מֵאַרְצוֹת הַחֹם אֶל-חַלּוֹנִי'
והוא מבקש ממנה שתספר לו מה קורה עכשיו בארץ –
'זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְּקָרָה,
מֵאֶרֶץ מֶרְחַקִּים נִפְלָאוֹת,
הֲגַם שָׁם בָּאָרֶץ הַחַמָּה, הַיָּפָה,
תִּרְבֶּינָה הָרָעוֹת, הַתְּלָאוֹת?'
הוא שואל אותה אם על החרמון הטל יורד כמו פנינים או כמו דמעות. וממשיך:
'וּמַה־שְּׁלוֹם הַיַּרְדֵּן וּמֵימָיו הַבְּהִירִים?
וּשְׁלוֹם כָּל־הֶהָרִים, הַגְּבָעוֹת?'
הנה, יש לו ביד שיר בעברית כמו שהמשכילים אוהבים. והשיר הזה מדבר על הגעגועים לארץ ישראל. מושלם! עכשיו הוא רק צריך להראות להם אותו. אבל ביאליק בסך הכל היה נער בן שמונה עשרה. הם כולם היו חשובים ומפורסמים, ואותו אף אחד עוד לא הכיר. הוא התבייש. פעם אחת הוא אפילו עקב אחרי אחד מהם ברחוב, אבל לא הצליח לאזור מספיק אומץ כדי לפנות אליו. למזלו, בעל הבית שלו הכיר כמה מהמשכילים האלה והוא עזר לו לפגוש אותם.
וכשהם ראו את השיר 'אל הצפור' הם הבינו שיש פה משהו מיוחד. הם בהחלט קיבלו אותו לחבורה וגם פירסמו את השיר, כדי שעוד הרבה אנשים יוכלו לקרוא. עכשיו כבר כולם הכירו את ביאליק ואפילו קראו לו 'המשורר הלאומי'. אבל עדיין נשאר לו עוד חלום אחד קטן להגשים. ב'אל הצפור' ביאליק כותב 'מִי יִתֶּן־לִי אֵבֶר וְעַפְתִּי אֶל־אֶרֶץ בָּהּ יָנֵץ הַשָּׁקֵד, הַתֹּמֶר!' זו דרך יפה לומר שהוא היה רוצה בעצמו להגיע לישראל. לא עבר עוד הרבה זמן וגם החלום הזה התגשם.
ב-1924 ביאליק עבר לגור בארץ. אבל משהו מעניין קרה: ברגע שביאליק הגיע לתל-אביב הוא הפסיק לכתוב שירים. כבר לא היה לו שום חשק לכתוב! והאמת היא, שגם לדבר בעברית הוא לא כל כך אהב. מעניין מה הצפור הייתה חושבת על זה.
מתוך גליון 'ציפור' של מגזין פצקרשת. להזמין את המגזין
